פסק-דין בתיק ע"א 7699/11

השופט צ' זילברטל:

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.8.2011 (ת"א 2174/00, כבוד השופט ד"ר ע' מודריק, סגן נשיא), בגדרו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיב ונקבע, בין היתר, כי המשיב לא הוציא את דיבתו של המערער.

תמצית הרקע העובדתי

2.        המערער שימש כחשב משרד עורכי הדין "נשיץ - ברנדס ושות'" (להלן: המשרד) במשך כעשר שנים. מתוקף תפקידו זה ובשל יחסי האמון שנרקמו בין המערער ובין השותפים הבכירים במשרד, הייתה למערער נגישות רבה למסמכים שונים ובניהם למסמכי חשבונות הנאמנות שנוהלו במשרד.      בין יתר חשבונות הנאמנות שהתנהלו במשרד, היה חשבון הנאמנות של נשיא מדינת ישראל לשעבר מר עזר ויצמן ז"ל (החשבון יכונה להלן: חשבון הנאמנות). חשבון הנאמנות נוהל על ידי המשיב - עו"ד חנינא ברנדס, באופן שהמשיב היה מי שנתן הוראות לביצוע בחשבון הנאמנות, אך ביצוען בפועל של ההוראות, לרבות ניסוח וכתיבת הוראות לבנק, מסירה, קבלה ותיוק מסמכים מהבנק, נעשה על ידי המערער עצמו. 

3.        ביום 1.6.1998 סיים המערער את עבודתו במשרד. במקביל להפסקת העבודה התרחשו, בין היתר, אירועים הקשורים בטיול לארצות הברית של עובדי המשרד, אליו המערער לא הגיע במפתיע, על אף שהיה אחראי על סידוריו המנהליים, הוא לא הודיע על כך ואף לא ניתן היה לאתרו. לאחר מקרה זה נודע למשיב כי בשבוע שקדם לאותה החופשה גרס המערער, באמצעות מזכירות המשרד, כמות גדולה של מסמכים שונים ואף יצא מהמשרד בשעת לילה כשהוא אוחז בשתי מזוודות.

4.        ביום 30.12.1999 כונסה מסיבת עיתונאים על ידי העיתונאי מר יואב יצחק במהלכה הוצג תחקיר אותו הוא ערך, לפיו מר ויצמן, אשר כיהן בעת ההיא כנשיא המדינה, קיבל לידיו סכומי כסף גדולים מידידו אדוארד סרוסי. במסגרת התחקיר נטען כי כספים אלו הופקדו בחשבון הנאמנות, שכאמור נוהל על ידי המשיב, ומשם "נותבו" לחשבונותיו של מר ויצמן עצמו ובני משפחתו. התחקיר התבסס על מסמכי חשבון הנאמנות שהגיעו לידי יואב יצחק. טרם פרסום התחקיר, ביום 20.12.1999 פנה יואב יצחק ללשכת הנשיא וביקש את התייחסותו למספר שאלות הנוגעות להעברות הכספים לחשבון הנאמנות. מר ויצמן ביקש להיוועץ בעניין זה עם המשיב. לצורך כך ביקש המשיב לעיין בתיק הנאמנות. ואולם, תיק הנאמנות לא נמצא במחלקת החשבות ובמשרד, ונותר ממנו אך מספר מצומצם של מסמכים. החיפושים הנרחבים שנעשו לאיתור התיק לא נשאו פרי. כך גם לא נמצאו מסמכי המקור של אותם המסמכים שפורסמו על ידי העיתונאי יואב יצחק.

5.        נוכח השתלשלות הדברים האמורה, התעורר חשדו של המשיב כי המערער אחראי להיעלמותם של המסמכים. המשיב שיתף בחשדו זה את מר ויצמן וגורמים נוספים שעמם נועץ בעניין. דבר החשד הגיע אף לידיעת אמצעי התקשורת. בהמשך לאמור, ביום 5.1.2000 שלח המשיב מכתב תלונה לפרקליטת המדינה דאז, השופטת עדנה ארבל, בו נאמר כי הוא חושד שמסמכי חשבון הנאמנות נלקחו או הועתקו שלא כדין על ידי המערער. כך, בין היתר, נכתב: "למען הזהירות אני מבהיר כי אין לי הוכחות ברורות למעורבותו [של המערער, צ.ז.] אך הנסיבות, וכן הצגת העתקי המסמכים הקשורים לחשבון הנאמנות בידי מר יצחק, מחשידות אותו בכך" (להלן: התלונה).

           פרקליטת המדינה העבירה את התלונה לחקירת המשטרה. במסגרת הליכי החקירה נעצר המערער לשישה ימים. בסופו של דבר, ביום 8.3.2001 החליטה פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) לסגור את תיק החקירה "מחוסר ראיות".

6.        לאחר הדברים האלו, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיב בה עתר לתשלום פיצוי בסכום של 5,000,000 ש"ח, בגין הנזקים שנגרמו בשל מעשי המשיב, בעילות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוצאת לשון הרע, שקר מפגיע והפרת חובות חקוקות. במסגרת התביעה טען המערער כי לא היה לו כל חלק בהעברת מסמכים או מידע למר יואב יצחק, וכי למשיב לא היה כל יסוד לחשוד בו כי הוא עשה כן. לטענת המערער, המשיב העליל עליו עלילת כזב ולתמיכתה אף תיאם עדות שקרית. המניע לעלילה, טען המערער, הוא חשיפת מסמכי חשבון הנאמנות של מר ויצמן, אשר העמידה את המשיב באור שלילי כמי שלא הקפיד על סודיות ענייני לקוחותיו, וכדי להמעיט מאחריותו ולגלגל את האשמה הלאה, בחר בו המשיב "כשעיר לעזאזל" בעניין זה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.        בית המשפט המחוזי, בפסק דין רחב היקף, בחן לעומק את טענות הצדדים ואת התשתית הראייתית ודחה את תביעת המערער על כל חלקיה. בית המשפט לא קיבל את טענת המערער כי המשיב העליל עליו עלילת כזב וקבע כי היה יסוד לחשדותיו של המשיב.

           בית המשפט הדגיש כי אין צורך לקבוע האם המערער הוא זה שהעביר את המסמכים במישרין או בעקיפין ליואב יצחק, שכן השאלה בה יש להכריע, אינה אלא האם, בנסיבות המפורטות, חשדו של המשיב במערער והגשת התלונה בגינו היו סבירים. הובהר, כי "החשד עשוי להיות סביר גם אם בדיעבד מתברר שאין הוא נכון". בכדי להכריע בשאלה זו בחן בית המשפט את התשתית הראייתית הקשורה במכלול הנסיבות אשר היה בהן להקים את חשדו של המשיב. כך, בין היתר, נקבע כי מסמכי חשבונות הנאמנות, ובהם החשבון הנדון, הוחזקו בתיקיית החשבות או לחלופין תויקו על ידי המערער עצמו, באופן, שהלכה למעשה, הם היו נגישים אך ורק לו; נקבע כי מקורם של מסמכי הנאמנות שהגיעו לידי יואב יצחק הוא במשרד, ומועד היעלמותם המדויק מהמשרד אינו ידוע, אך הוא התרחש בתקופה בה עבד המערער במשרד, וכי המשיב לא היה מודע להיעלמותם של המסמכים עד ל"פיצוץ הפרשה". חיזוקים נוספים לחשד מצא בית המשפט במידע אותו קיבל המשיב מעמיתו למקצוע ומכרו, עו"ד אבנר כהן, לפיו מהשיחות אותן ניהל עו"ד כהן עם המערער (לאחר שזה עזב את המשרד) עלה כי הוא נוטר טינה למשרדו של המשיב ומחזיק במידע הקשור בענייני מס וחשבונות נאמנות, אשר יכולים להזיק למשרד. נקבע גם כי החיפוש שנערך במשרד לאיתור מסמכי חשבון הנאמנות מייד לאחר פנייתו של יואב יצחק למר ויצמן היה יסודי ולא הניב כל תוצאה. לצד האמור, בית המשפט קבע כי דפוסי התנהגותו החריגים של המערער, כגון היעלמות מהמשרד לפרקי זמן ממושכים ועוד (עליהם העידו אנשי המשרד), אינם כשלעצמם יכולים להוות תשתית לחשדותיו של המשיב, אלא הם לכל היותר בגדר "רקע" לדברים בלבד.

           בית המשפט דחה את טענת המערער כי המשיב פרסם לשון הרע בכך ששיתף בחשדותיו את הנשיא ויצמן ומספר מצומצם של שותפים במשרד, ונועץ בעניין בעו"ד חיצוני - עו"ד דן שיינמן. נקבע, כי: "ברנדס היה נתון תחת חובה חוקית או לכל הפחות מוסרית לגלות את חשדו ללקוח ולשותפים והייתה לו זכות לפרוש את פרטי החשד לפני עורך הדין שבו נועץ". כך גם נקבע, כי גם אם דברי המשיב שנאמרו במסגרת זו אינם חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", הרי שמתקיימת לגביו חזקת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(2) ו-(3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), שעניינה הוא חובה מוסרית לפרסם את הדברים, והגנה על עניין אישי כשר של המפרסם. כן נקבע, כי לא מתקיימים תנאיה של חזקת היעדר תום הלב הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, זאת כיוון שהמשיב נקט באמצעים סבירים לבחון את אמיתות החשד. באשר לפרסומים השונים בכלי התקשורת, בהם פורסם כי המשרד שוקל להגיש תלונה כנגד המערער, נקבע כי אין ראיה הקושרת את המשיב לפרסומים אלו, וייתכן שהמידע הגיע לכלי התקשורת ממקור אחר, כמו בא כוחו של הנשיא ויצמן, עו"ד יעקב ויינרוט.

           כך גם נדחתה טענתו של המערער כי התלונה כשלעצמה מהווה לשון הרע. נקבע כי התלונה הוגשה מתוך אמונתו של המשיב באמיתות החשד במערער, כאשר המשיב נקט בצעדים סבירים לבירור אמיתותה, וכי התלונה נוסחה באופן זהיר ומסויג. לפיכך נפסק כי משלוח התלונה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע - הגנת הגשת תלונה לרשות המוסמכת. נוכח קביעה זו אף נדחתה טענת המערער כי הגשת התלונה מקימה אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות.

           כמו כן, דחה בית המשפט את טענותיו של המערער כי המשיב הוציא דיבתו רעה בכך שמסר לחוקרי המשטרה כי הוא נטל, ללא היתר, סכומים של 200,000 ש"ח ו-10,000 דולר מכספי המשרד, וכן זייף את הסכם העסקתו. נקבע כי שלוש אמירות אלו חוסות תחת ההגנה הניתנת לפרסום שהוא תלונה הנמסרת לרשות החוקרת. מכל מקום, נקבע כי בנוגע לסכום של 200,000 ש"ח, המשיב ראה את המערער כזכאי לסכום זה, ועיקר טרונייתו של המשיב בעניין זה הייתה כלפי הבנק שאפשר את המשיכה בניגוד להוראות המשרד. בנוגע לסכום של 10,000 דולר, נקבע כי לא הובאה ראייה המאפשרת להכריע באופן אובייקטיבי על גורל הכסף, אך גרסת המשיב סבירה יותר ולפיכך אף אמירת המשיב בעניין זה אינה בגדר לשון הרע.

           לאחר שבית המשפט דחה את התביעה על כל חלקיה, בבואו לבחון את רכיב ההוצאות נדרש בית המשפט להתנהלותם של באי כוח המשיב, וכך קבע: "פסיקת הוצאות והיקף החיוב בהן הם עניין לבית המשפט לענות בו. התנהלות הצדדים במשפט היא גורם בן משקל בגדרה של החלטה כזאת. בעניין דנן הגעתי לכלל מסקנה שהתנהלות באי כוח הנתבע חרגה מן התחום הראוי עד כדי כך שהניחה מעקשים על דרכו של בית המשפט". בית המשפט הוסיף ופרט כי לאורך הדיונים עלבו עורכי דינו של המשיב במערער (אשר לא היה מיוצג), השפילו אותו באופן קשה וחריף, הפריעו לחקירותיו הנגדיות באופן תדיר, והדברים הגיעו עד כדי התיאור הבא:

"עיון בפרוטוקולים של עדויות העדים החשובים במשפט מראה כי בקושי ניתנה לתובע הזדמנות לחקירה נגדית הולמת. קשה לתאר את היקף ההתערבות של פרקליטי הנתבע במהלכי החקירה הנגדית של עדי המפתח. אף על פי שבסופו של דבר, כיוון שהגנתי על זכותו של התובע כבעל דין לחקור את העדים, כל חקירה וחקירה מיצתה את עצמה, הדבר העמיס והכביד הכבדה יתרה על זמן השפיטה. גרוע מזה; קשה לבדוק היום איזו התערבות גרעה מן התכליתיות של החקירה הנגדית".

           בשל נסיבות אלו חויב המערער בהוצאות המשיב בסכום של 40,000 ש"ח בלבד.